קטעים נבחרים מתוך סיפור חייו של אבי
קטעים מהספר "סיפורו של סבא מוישה"
בשלהי המאה התשע עשרה כרעה אסתר אוסטרן ללדת את בנה השני.
התינוק, דוד, יצא לאוויר העולם ב18-לפברואר 1893בריא ושלם אך יתום...
אסתר מתה בלדתה אותו ובמותה ציוותה עליו את החיים – חיים קשים בצילן של שתי
מלחמות עולם.
לדוד היה ברור כי הגרמנים צמאי הדם לא יהססו וכעת משזכו סוף-סוף לשלטון
משלהם, ימהרו לבקש את נפשו ולבצע את הנקמה לה יחלו זמן רב... משום כך נאלץ
לברוח מהכפר ולהסתתר ביער.
וכך מתאר אבא את קורותיו מאותם ימים:
"היינו אומללים. בדורנפלד נשארנו אמא, אסתר ואני. עמדנו ברחוב כמו כולם,
ממתינים, לכאורה, לבואו של הצבא הגרמני, מוחאים כפיים לכבוד הצוררים. לאחר מכן
יצאה פקודת יום: 'כל בית צריך לתלות דגל גרמני עם צלב קרס'. בלית ברירה תלינו גם
אנחנו דגל כזה. ניגש אלינו קצין גרמני ואמר: 'ליהודים אסור לתלות דגל גרמני!'
הורדנו את הדגל והנחנו אותו בבוידעם (עליית הגג)
מאוחר יותר הגיעו הגרמנים צמאי הנקם לחפש את אבא. הם הגיעו מצוידים בקלשונים
והכריזו: 'פה יהיו המעיים של דוד...' בתחילה סברו שהוא מתחבא במתבן ודקרו את הקש
עם הקלשונים. מאחר ולא מצאו אותו עלו לבוידעם ושם מצאו את הדגל הגרמני. הם
טענו כי אנחנו עושים צחוק מהדגל שלהם...
אבא החליט לעשות מעשה ולהציל את משפחתו. הוא הגיע לאחד המקומות בו נמצא
רכוש שהותירו אחריהם הגרמנים שעזבו את הכפר. משם לקח עגלה ושני סוסים, העמיס
את הדברים החיוניים והתחלנו לברוח. צעצועים רבים לא היו לי, אבל זכור לי היטב זוג
מגלשיים גדולים איתם אהבתי להחליק על השלג. כשהתכוננו לבריחה החפוזה רצתי
להביא את המגלשיים שלי והעמסתי על העגלה. כמובן שלא היה מקום רב בעגלה ואבא
שראה את המגלשיים הגדולות השליך אותם משם. עד היום אני זוכר כמה הצטערתי
על כך... בדרך עברנו דרך ביתו של הרש ואבא הציע אף לו למהר ולברוח עם משפחתו
. למרבה הצער סירבה אשתו של הרש לקבל את עצתו של אבא... לימים סיפרו לנו עדי
ראיה כיצד נורה הדוד הרש ושניים מילדיו בלכתם ברחוב. גם קרובי המשפחה שנותרו
בלבוב הושמדו כולם.
אנחנו המשכנו במנוסתנו לעבר רוסיה יחד עם הצבא הרוסי..."
אבא החליט לעשות מעשה ולהציל את משפחתו. הוא הגיע לאחד המקומות בו נמצא רכוש שהותירו אחריהם הגרמנים שעזבו את הכפר. משם לקח עגלה ושני סוסים, העמיס את הדברים החיוניים והתחלנו לברוח.
המסע לרוסיה
"לאן לאן הולכת את הדרך?
לאן לאן מושך סוסי הטוב?
אל בית נעזב , אל שלג ורעב..."
(העיירה של טוביה / חיים חפר)
כך ממשיך אבא בתיאור הבריחה מפולין:
"הבריחה מפולין לעבר רוסיה עם עגלה וסוסים היתה קשה מאוד. היינו בקו החזית.
בדרך היו הפצצות ולעיתים לא ידענו אם הגרמנים מלפנינו או מאחורינו. עברנו דרך
כפרים והגויים המקומיים עזרו לנו עם קצת אוכל. יום אחד נשארנו לבד והתקרבנו לגשר.
על יד הגשר עמד חייל רוסי. ברגע הראשון שמחנו למראהו. החייל סיפר לנו בשמחה כי
משפחתו שגרה בקייב כבר זכתה לכיבוש הגרמני ועתה הוא מצפה לגרמנים שיגיעו גם
לכאן (האוקראינים שנאו את המשטר הקומוניסטי וחשבו שמהיטלר תבוא להם הישועה)
כשהבנו במי מדובר העדפנו להמשיך בדרכנו מבלי להזדהות. בהמשך הדרך הצטרפנו
לשיירות אחרות של פליטים. המשכנו בדרכנו תחת מטר הפצצות שאך בדרך נס יצאנו
מהם בשלום. המטוסים הגרמנים הנמיכו טוס והפציצו אותנו ככל יכולתם. לא היה לנו מי
שישיב מלחמה. התמונות היו קשות מאוד.
בעת ההפצצות נהגה אמא לכסות אותנו בגופה כמו ציפור המגנה על גוזליה. יחד התפללנו מעומק לבנו לקב"ה שיושיע אותנו.
נראה כי באותם רגעי אימה לא היה מי שלא התפלל.
עד היום זכור לי הרעש הנורא של המפציצים הקרבים לעברנו, מעין זמזום מחריד שגרם
למעיים להתהפך מרוב פחד. לנגד עיני עומדת תמונתה של נערה כבת 16 אשר היתה בין
נוסעי הרכבת ומאיימת ההפצצות נטרפה עליה דעתה והיא החלה להשתטות לעיני כל.
נסענו ברכבת עד שהגענו לנהר הוולגה. שם הציעו למי שמעונין לרדת. נאמר לנו כי ליד
הוולגה יש בתי חרושת לדגים, בהם נוכל לעבוד. חלק מהנוסעים המשיכו לקזחסטן אולם
משפחתנו קיבלה את ההצעה וירדה מן הרכבת."
המצב הקשה הפך את האנשים להיות קשים וחשדניים זה כלפי זה. היינו מקבלים
כרטיסי לחם שזיכו אותנו במנה יומית של 400ג"ר לחם. בלי הכרטיס הזה היית חשוב
כמת. הלחם היה קשה ודמה יותר לחתיכת אבן, וגם מהמעט הזה נהגו המוכרים לגנוב
ולהכניס דברים אחרים במקום. כל אחד לקח בעצמו את מנת הלחם שלו ולא סמך על
מישהו אחר שיביא לו שמא יגזול ממנתו. הרעב הנוראי ומלחמת הקיום הקשה גרמו
לאנשים להפוך לחסרי רגש. בחורף היה המצב קשה אף יותר מכיון שהדגים לא היו
מצויים בעונה זו וכך ניטל מאיתנו מזוננו העיקרי. הסתובבנו נפוחים מרעב. כדי לשרוד
הכנו "קציצות" מקליפות תפוחי אדמה אשר טוגנו בשמן מכונות. עד היום אני חש צריבה
בגרון כשאני נזכר בטעמן של אותן "קציצות"... האדמה כוסתה בשכבת קרח שגרמה
להחלקה והקשתה על ההליכה. למרות זאת נאלצתי להלך איכשהו על גבי הקרח עם דליי
המים שסחבתי. חלום חיינו היה לשבת על יד שולחן, ולראות לחם מבלי לרצות לגעת
בו... גם היום כשזכינו ב"ה לשפע כל כך גדול הצלקת הזאת לא נרפאה בי.
מאוד לא רצינו לחזור לגיהנום המכונה טומק אולם לא יכולנו להרשות לעצמנו לוותר
על כרטיס הלחם. משמעות הויתור היתה עבורנו גזר דין מוות. בלית ברירה חזרנו אל
החיים הנוראיים שם. במשך הזמן הרעב החמיר ואיתו גם המלריה והדיזנטריה. מתוך 24
יושבי הצריף נותרו בתוך חדשיים שניים עשר בלבד. כל השאר מתו.
בין המתים במגיפה היו שלושה בני משפחה אחת שהותירו אחריהם "ירושה" - כוס
אחת של קמח. עיני כולם היו נשואות לכוס הקמח שנותרה מיותמת. אחת הנשים
שהתגוררו בצריף פרצה בצעקות והטילה אימתה על כל האחרים. היא דרשה שכוס הקמח תהיה שלה וכך אמנם היה. בשל התנהגותה הפרועה חששו ממנה האחרים וכך הפכה היא להיות הזוכה הבלעדית ב"ירושה".
הגענו לקווקז אך גם שם היה מצבנו בכי רע. הסתובבנו ברחובות, עלובי החיים, ללא קורת
גג לראשנו. היה זה בעונת הסתיו. שכבנו לישון ברחוב תחת ספסל בגן הציבורי. כשהתעוררנו בבוקר גילינו כי בגדינו נדבקו לרצפה בשל שכבת קרח שהצטברה במשך הלילה...
שנה קודם לכן כשעדיין היינו בטומק קיבלנו מכתב מאחי בו הוא מספר כי הוא נמצא
בקווקז, לא הרחק מהמקום אליו הגענו. אמא הציעה שננסה לבדוק אולי הוא עדיין באותו
מקום. אני משום מה סרבתי בעקשנות וטענתי כי לא יתכן שהוא עדיין שם ולכן אין טעם
לנסות לחפש.
בדיעבד הסתבר כי הוא אכן היה באזור ואלמלא התעקשתי יכולנו לחסוך מעצמנו עוד
שורה ארוכה של יסורים...
עם הגיענו לקווקז יצאו הרוסים במבצע גיוס הקורא לאנשים לצאת לכיוון העיר
ארכנגלסק, הנמצאת בקרבת סיביר ולעסוק שם בעבודות למען המלחמה. מרבית האנשים מאוד לא רצו לנסוע לשם.
עבורנו – שני פליטים נמלטים שאינם רשומים בשום מקום היתה משמעות הדבר - להיות
שוב רשומים איפה שהוא ולזכות בכרטיס הלחם הנכסף (400 ג"ר לחם ביום -זוכרים?)
רק בשל כך התנדבה אמא לצאת לאותו מקום נורא...
יצאנו לדרך ברכבת משא אוחזים בהתרגשות בכרטיס הלחם שאמור היה להבטיח לנו
מנת לחם יומית.
כבר בתחילת הדרך הסתבר כי הקרון האחרון של הרכבת בו אוחסן האוכל נותק ונשדד.
כךמצאנו עצמנו עושים את דרכנו לארכנגלסק, מהלך נסיעה של חודש ימים בלי פירור
לחם.
אין ספק שהיינו מתים ברעב אלמלא רחמו עלינו כמה מנוסעי הרכבת וזרקו לעברנו
מעט שאריות אוכל, כפי שנהוג לזרוק לכלבים. היו אלה תושבי קווקז שגוייסו לעבודה
בצפון ומצבם היה טוב משלנו מאחר והביאו איתם צידה לדרך מן הבית.
כך שרדנו בחסדי שמים נסיעה של חודש ימים ברכבת עד שהגענו אל היעד.
עצרנו בעיר מולוטובסק מרחק כארבעים ק"מ מארכנגלסק.
עד היום זכור לי הרעש הנורא של המפציצים הקרבים לעברנו, מעין זמזום מחריד שגרם
למעיים להתהפך מרוב פחד. לנגד עיני עומדת תמונתה של נערה כבת 16 אשר היתה בין
נוסעי הרכבת ומאיימת ההפצצות נטרפה עליה דעתה והיא החלה להשתטות לעיני כל.
מולוטובסק –מן הפח אל הפחת
שוב הגענו למקום איום ונורא. קור אימים שהגיע עד 50מעלות מתחת לאפס. החיים
במולוטובסק היו בלתי נסבלים.
מנהל המקום הביט באמא שהיתה כולה עור ועצמות ופנה בצעקות אל האחראי - את
מי הבאת לי? בן אדם מת?
אני הייתי אז ילד כבן 12-13. חשבנו שהגיע הסוף.
שיכנו אותנו בצריף גדול בו חיו כ- 1,000 איש. אני ואמא היינו היהודים היחידים.
גם שם במקום שהיה נראה לנו סוף העולם זכינו לעזרת הקב"ה.
אמא לא היתה מסוגלת, כמובן, לעבוד עבודה פיזית ולכן קיבלה עבודה כשומרת
במשרד.
כשהגענו למקום לקחו מאיתנו את כל הבגדים כדי לערוך חיטוי נגד כינים. הבגד היחיד
של אמא היה השמלה שלגופה, אותה לבשה לכל אורך מסע הנדודים המפרך. בעת
החיטוי ארע קצר במכונה וכל הבגדים נשרפו. כידוע 'כל מה שה' עושה לטובה הוא עושה'
- בליית ברירה נתנו לאמא בגד חילופי – חלוק שהיה טוב בהרבה משמלתה הבלה. עם
החלוק היתה אמא נראית טוב יותר.
מנהל המקום הביט באמא שהיתה כולה עור ועצמות ופנה בצעקות אל האחראי - את מי הבאת לי? בן אדם מת?
אחרי המלחמה
בתשיעי למאי 1945בהיותינו עם לוניה בקווקז הסתיים רשמית הסיוט המתמשך.
גרמניה הנאצית נכנעה ובזאת תמו שנים ארוכות ונוראות של שפיכות דמים. אמנם
ידוע על מעשי רצח רבים שבוצעו גם אחרי תום המלחמה אולם מכונת ההרג השיטתית
של הנאצים ועוזריהם שבקה חיים בתאריך זה.
בהיוודע בשורת הנצחון על הנאצים היתה כמובן שמחה גדולה שחצתה גבולות. מי
שהצליח לשרוד את המלחמה הארורה גילה לפתע, בצל הכאב הנורא על כל מה שאבד,
צל של תקווה לעתיד טוב יותר.
זמן קצר לאחר תום המלחמה הכיר לוניה את סוניה מהעיר קמיניץ פדולסק שבאוקראינה
ונשא אותה לאשה. אנחנו תיכננו לחזור ללבוב כי סברנו לתומנו שמישהו ממשפחתנו
נותר בחיים. סרבנו להאמין שכולם הושמדו. סוניה, שכל משפחתה נסעה לקמיניץ
פדולסק רצתה אף היא לנסוע לשם ולבסוף נסענו לשם כולנו. שהינו שם זמן קצר ואז
החלטנו אמא ואני לנסוע בכל זאת ללבוב כפי שתיכננו תחילה. בשלב זה סוניה כבר היתה
בהריון עם בתה הבכורה אסינקה (שנקראה ע"ש אסתר אחותי). בנקודה זו נפרדנו מלוניה
ולא שיערנו כי ברבות הימים יפריד ביננו מסך ברזל ופגישתנו הבאה תהיה רק אחרי 43
שנה...! אמא לא ראתה אותו עוד לעולם.
נסענו ללבוב, שם ראינו את החורבן הנורא. גילינו כי כל משפחתנו הושמדה. אפילו
לדורנפלד, כפר ילדותי, הגענו מבלי לדעת עד כמה היה המקום מסוכן עדיין, גם בשנת 46 .
האוקראינים המקומיים שהיו מאד אכזריים המשיכו את מלאכת הרצח.
בנקודה זו נפרדנו מלוניה
ולא שיערנו כי ברבות הימים יפריד ביננו מסך ברזל ופגישתנו הבאה תהיה רק אחרי 43
שנה...! אמא לא ראתה אותו עוד לעולם.
התארגנות יהודית לקראת העלייה ארצה
מדורנפלד חזרנו ללבוב, שם פגשנו יהודים שהינחו אותנו כיצד נוכל להגיע לעומקה
של פולניה.
בהמשך דרכנו יצרנו קשר עם הקהילה היהודית שנותרה לפליטה. באזור התחילו
להתארגן קיבוצים שונים מכל מיני מפלגות בשאיפה להגיע לארץ ישראל.
תוך זמן קצר העבירו אותנו לגרמניה ששימשה כתחנת מעבר בדרך לא"י. שם כבר לא
היינו קשורים לקיבוץ. שיכנו אותנו במקום ששימש בעבר כמחנה צבאי של הגרמנים,
סמוך לעיר ווצלר. גרנו שם בצפיפות כ4,000-איש ותנאי הדיור היו מאוד קשים. לפעמים
שיכנו ארבע משפחות בחדר אחד והשרותים היו משותפים. לעומת זאת דאגו לנו למזון
וביגוד בחסות האונר"א מצד אחד והג'וינט מצד שני.
לאט לאט התחילו להתפתח במקום חיי תרבות. אירגנו בית-ספר, ישיבה וקורסים
במקצועות שונים. גם מפלגות שונות פעלו שם ואני המשכתי להיות קשור לבני-עקיבא
שהיה מטעם המזרחי. התחלתי ללמוד בבית הספר החילוני שהיה בווצלר. התענינתי
בלימודי דת אך בביה"ס לא למדו לימודי יהדות. במקביל נפתחה במקום ישיבה חרדית
ואני עזבתי את ביה"ס ועברתי ללמוד שם. הייתי אז כבן 16 ושם קבלתי מושג ראשוני
בלימודי יהדות. אחד התלמידים שלמדו איתי באותה ישיבה היה הרב ויינגרטן ז"ל
ששימש שנים רבות כרבה הראשי של בת-ים. בנוסף לישיבה פתחו בווצלר גם בתי
ספר מיוחדים להכשרה מקצועית. מאד רציתי ללמוד מקצוע שיאפשר לי להתפרנס
והצטרפתי לכיתה בה למדו את מקצוע המסגרות. (אחרי הלימוד בישיבה). המסגרות
התגלתה כעבודה קשה. ה' עזר לי ובקורס היתה גם מחרטה שכל תלמיד התבקש לעבוד
עליה במשך שבועיים רק כדי להכיר את המכונה ולקבל אודותיה מושג.
כשהגיע תורי ללמוד על המחרטה מצאתי חן בעיני המדריך והוא השאיר אותי ליד
המחרטה במשך ארבעה חדשים. עבודה זו סללה את דרכי בהמשך חיי.
ה' עזר לי ובקורס היתה גם מחרטה שכל תלמיד התבקש לעבוד
עליה במשך שבועיים רק כדי להכיר את המכונה ולקבל אודותיה מושג.
כשהגיע תורי ללמוד על המחרטה מצאתי חן בעיני המדריך והוא השאיר אותי ליד
המחרטה במשך ארבעה חדשים. עבודה זו סללה את דרכי בהמשך חיי.
בעודנו שוהים בגרמניה הוקמה מדינת ישראל.
אחרי שנים של נדודים ויסורים בגלות נראתה לפתע תקווה למצוא סוף סוף בית של קבע בארץ ישראל.
מיד עם הכרזת העצמאות פרצה מלחמת השחרור. הערבים שמסביב סרבו לתת לעם
הנרדף אפשרות להקים לעצמו מדינה משלו. המלחמה היתה קשה ובארץ לא היו די
לוחמים שיגנו על המדינה שזה עתה הוקמה. שליחים מארץ ישראל הגיעו לגרמניה כדי
לשכנע אותנו, פליטי מלחמת העולם, להתנדב לצבא החדש של מדינת ישראל ולהצטרף
למלחמה הקשה המתחוללת בארץ. בחורים רבים נענו לקריאה ואני בינהם.
אמא התקשתה לקבל את החלטתי. מאז נפרדנו מלוניה הייתי עבורה כבן יחיד והיא
חרדה מאוד לגורלי. הידיעה כי אני נפרד ממנה על מנת לצאת למלחמה היתה קשה מאוד
עבורה וגם עבורי. יותר משחששתי לגורלי, דאגתי מה יקרה לאמא אם חלילה אפגע?
האם היא תוכל לשאת צער נוסף על זה שכבר חוותה? לבסוף החלטתי לנסוע למרות
הקושי. בתחנת הרכבת התאספו אנשים רבים שבאו להפרד מן הבחורים היוצאים לארץ
ישראל. את רגע הפרידה מאמא לא אשכח כל חיי. התקשיתי מאד להפרד וחשתי כאילו
אבן כבדה הונחה על ליבי.
מאז נפרדנו מלוניה הייתי עבורה כבן יחיד והיא
חרדה מאוד לגורלי. הידיעה כי אני נפרד ממנה על מנת לצאת למלחמה היתה קשה מאוד
עבורה וגם עבורי. יותר משחששתי לגורלי, דאגתי מה יקרה לאמא אם חלילה אפגע?
אנו אנו הפלמ"ח!
13.9.48 -, ט'באלול תש"ח, בטרם מלאו לי 18,ארבעה חודשים לאחר קום המדינה
הגעתי לארץ במסגרת גח"ל - גיוס חוץ לארץ.
עליתי לאוניה שנקראה פניורק שיצאה מצרפת לארץ.
לאחר שנים של רעב הייתי עדיין רזה וחלש ושקלתי 52ק"ג. הייתי כמעט משוכנע
שלא יסכימו לגייס אותי בשל מצבי. הסתבר שטעיתי. בשל המצב הקשה בארץ והמחסור
בלוחמים נלקחנו היישר מן האניה לחזית הקרבות מבלי שעברנו הדרכה או אימונים כלשהם.
צה"ל היה אז בתחילת דרכו ולא היה בו עדיין מטבח כשר. הייתי בפלוגה שהורכבה
כמעט כולה מבחורים דתיים ודרשנו לקבל אוכל כשר. כדי לפתור את בעית הכשרות
הוחלט לשלוח אותנו לנגב שהיה אז מכותר ע"י המצרים. שם לא היה מטבח והחיילים
קיבלו מנות קרב. צורפתי לגדוד 8 בחטיבת הנגב שהיתה עדיין שייכת לפלמ"ח. הפלמ"ח
פורק שלושה חדשים אח"כ ע"י בן גוריון למורת רוחם של המפקדים שכעסו על כך מאוד.
הייתי כמעט משוכנע
שלא יסכימו לגייס אותי בשל מצבי. הסתבר שטעיתי. בשל המצב הקשה בארץ והמחסור
בלוחמים נלקחנו היישר מן האניה לחזית הקרבות מבלי שעברנו הדרכה או אימונים כלשהם.
קטעים מהספר "מאושוויץ לישראל"
תשעה עשר במרץ 1944 – היום השחור של יהודי הונגריה
בבוקר התשעה עשר במרץ 1944 העיבה עננה כבדה על שמי הונגריה. השמש שהאירה על העיר דברצן מאז נולדתי, חדלה לזרוח. זה כבר מספר שנים שהעננים החלו להסתיר אותה, אך איכשהוא היא הצליחה לבצבץ בעדם עד לאותו יום שחור. ענני האבק שהעלה הצבא הגרמני בדרכו לעיר כיסו לגמרי את קרני השמש, את האופטימיות, את התקווה... באותו יום טרם מלאו לי שמונה עשרה. בצעד קליל יצאתי מביתי כמידי יום ראשון אל עבר בית המשפחה היהודית בו למדתי לרקוד. חוללנו בהנאה לקול צלילי המוזיקה ואז לפתע סיפר מישהו את מה שמשום מה לא סיפרו בחדשות – הצבא הגרמני פלש לעיר! מיהרתי כמובן הביתה לספר למשפחה את החדשות המרעישות. השמועה עשתה לה כנפיים אך עדיין התקבלה בערבון מוגבל. לא מיד הבינו כולם, או שמא לא רצו להבין, עד כמה קשה הבשורה. בסוג של אופטימיות נצחית סברנו כי מטרת כניסתם של הגרמנים היא רק לצורך הגנה על החזית מפני הרוסים. אולי משום שמטרתם האמתית והעיקרית היתה כל-כך בלתי מתקבלת על דעתו של בן אנוש – להשלים את ביצוע ה'פתרון הסופי' של היהודים. הונגריה היתה למעשה המדינה האחרונה בה ביקשו הגרמנים להשמיד את אזרחיה היהודים.
אושוויץ!!!
מהר! מהר! קידמו את פנינו צעקות בהונגרית. לרדת מהר מהקרון! ירדנו מהר ככל שיכולנו. גברים, נשים, תינוקות, ילדים קטנים, זקנים. גם אותו זקן פצוע שהולקה יומיים קודם לכן על שלא קם בפניו של הפרחח המרושע. אנשים שעד לא מכבר חיו חיים נורמליים - למדו, עבדו, קראו, בילו, אהבו וחלמו... אך בחלומותינו השחורים ביותר לא דמיינו את המקום הנורא אליו הגענו זה עתה. מוח אנושי לא יכול היה לדמיין מציאות שכזאת. את מלאכת הפינוי ביצעו יהודים בבגדי אסירים שהגיעו לשם קצת לפנינו וקיבלו הוראה לרוקן את הקרונות מהר ככל האפשר. היתה להם מוטיבציה גבוהה לבצע את המוטל עליהם על הצד הטוב ביותר מכיוון שעם פינוי הקרון היו הם הזוכים הבלעדיים בשאריות האוכל שהבאנו כולנו מן הבית ונאלצנו להשאיר מאחורינו. אפשר לומר שהתפקיד הזה היה ג'וב מועדף באושוויץ ואין פלא שבוצע ביעילות ובזריזות. מהר מהר! צריך להספיק להביא משלוח נוסף. יש עוד כמה אלפי איש שממתינים בתחנה. ועד שיגיע המשלוח הנוסף צריך לדאוג שאלו שהגיעו זה עתה יועלמו כלא היו... יפנו את מקומם לקרבנות הבאים.
המסעדה של אושוויץ
הגיעה שעת "ארוחת הצהריים" שהיתה הארוחה הראשונה ביום. על המושג "ארוחת בוקר" לא שמעו הגרמנים.מה היה בתפריט המטבח של אושוויץ? סיר "מרק". הרכיבים: הרבה מאד מים שבושלו עם גזר ומעט תפוחי אדמה. הירקות הגיעו בדרך כלל לצלחתו של המפקד והשאר זכו בעיקר במים. במקרה שמת אחד הסוסים בסביבה הכיל המרק גם בשר... שני רבנים שהיו בקבוצה שלנו התקשו מאד לאכול את המרק הטרף למרות שהיה זה מזוננו העיקרי במהלך היום. אחד מהם נמנע לגמרי מאכילת המרק והשני הסתפק בשתיית המים בלבד ונזהר שלא לאכול את התוכן. איני יודע מה עלה בגורלם אך אינני מאמין שהצליחו להשאר בחיים עם כמות המזון שהתירו לעצמם לאכול.
מחנה גולֶשאו –אסיר מספר 5735- B
איך יהיה המחנה החדש? תהינו לעצמנו. האם ישתפרו התנאים ולו במעט? או שתהיה זו נפילה מן הפח אל הפחת... עם הגיענו לגולשאו הוכנסנו לבידוד בצריף עץ במשך ארבעה ימים, על מנת לוודא שאיננו נושאים מחלות. שם היה לנו זמן להרהר באפשרויות השונות, לנחש, לחשוש, לקוות...מה יהיה אתנו? האם העבודה שתוטל עלינו תהיה קשה מנשוא או שנצליח לשרוד? האם המזון שנקבל כאן יצליח להשביע מעט את בטננו המורעבת?? באותו מקום שכנה גם הכַּלבּייה של החיילים. יום אחד באו שני הבנים של מפקד המחנה ואיתם מנה גדולה של לחם שנועדה לכלבים. אבא שידע לדבר גרמנית פנה אל הילדים בהצעה מפתה – למה לכם להאכיל עכשיו את כל הכלבים? לכו לשחק ותנו לבן שלי לעשות את העבודה במקומכם. הילדים קיבלו את הצעתו והלכו לשחק כשהם סומכים עלי שאעשה את המלאכה בעבורם. אין צורך לציין שבאותו יום נותרו הכלבים רעבים. אבא ואני, לשם שינוי – קצת פחות...
הערב הגיע, שכבנו לישון עם בטן מקרקרת. שתי הפרוסות היבשות שקיבלנו בבוקר כבר נשכחו מזמן. מאז לא בא אוכל לפינו. למחרת, יום שבת, עבר עלינו גם הוא בצום מוחלט. שכבנו במיטות, מכונסים בתוך עצמנו, מצפים לבאות. כמעט לא דיברנו זה עם זה. חיכינו, קיווינו, התפללנו וכלום לא קרה. יום ראשון בבוקר, שבוע חדש מתחיל ושום רחש לא נשמע באופק. כבר יומיים שלא בא אוכל אל פינו. ניסינו לעשות הערכת מצב – הגרמנים לא הגיעו לנקום בנו ומצד שני, גם הרוסים טרם הגיעו. אולי היום יגיעו סופסוף? התאריך היה עשרים ואחת בינואר. יומיים חלפו מאז עזבו הגרמנים והותירו אותנו סגורים, מנותקים מהעולם ומורעבים.
הגענו לעשרים ושבעה בחודש. פרור הלחם האחרון שהגיע לפינו היה בתשעה עשר בינואר. חישוב פשוט מלמד שכבר שמונה ימים לא אכלנו כלום וגם לא שתינו. ידוע לי כי רופאים ואנשי מדע טוענים שאדם לא מסוגל לחיות ללא מים יותר ממספר ימים, אך המציאות הבלתי אפשרית שלנו הוכיחה אחרת. ביום השמיני למסענו נפתחה דלת הקרון והחייל שליווה אותנו במשך שמונה ימים מאז יצאנו מגולשאו בישר לנו כי הצלב האדום הביא לנו אוכל ואנחנו יכולים לרדת מהקרון. מרבית האנשים לא זזו. אחרי שצמו למעלה משבוע לא נותר בהם כח לזוז. הם נשארו שוכבים בקרון, ספק חיים ספק מתים.
מה היה בתוך הקרטון? נתנו לי גוש לחם קפוא לחלוטין. ניסיתי לגרד ממנו פירורים בעזרת הציפורניים, אולי כך אוכל לאכול ממנו קצת. לצערי, גם את הפירורים לא ניתן היה לבלוע. זה מה שהצליח ה'צלב האדום' לעשות למעננו. הרגשנו נעלבים ופגועים. זה כל מה שיכולים היו לתת? האמנם לא יכלו להכין עבורנו קצת תה או קפה, במקום להעניק לנו גוש לחם קפוא שלא ניתן לאכילה? לא היה סיכוי ללחם הזה להפשיר משום שהטמפרטורה בחוץ ירדה אל מתחת למינוס עשר מעלות. אפילו לחם טרי מהמאפיה לא יכול היה להתעכל על ידינו באותו שלב ובוודאי שלא לחם קפוא. עד היום אני כועס מאד על הצלב האדום בעקבות המקרה הזה. מן הסתם הסבירו להם במה מדובר וזה מה שהם בחרו להביא לנו – לחם קפוא, גוש קרח.
דלת הקרון נפתחה לבסוף ומולנו נראו אנשים בבגדים אזרחיים שנראו טוב מאד. להפתעתנו שמענו אותם מדברים יידיש. מיד חלפה מחשבה במוחנו – אם מדברים כאן יידיש, משמע שיש כאן יהודים. יהודים שנראים טוב, היה מראה נדיר ומפתיע וגרם לנו לחשוב שאולי הגענו למקום בו נמצאים כבר הרוסים. אמרו לנו לרדת מן הקרון אך בשלב זה לא הסבירו לנו כלום ואנחנו המשכנו להשתעשע במחשבות ותהיות אודות המקום אליו הגענו. צל של אופטימיות התפרש על פנינו החיוורות. אולי, אולי הרוסים...? ואז ראינו באופק חיילים גרמנים. האופטימיות שריחפה לרגע מעל פנינו נמחקה מיד ושבה ופינתה מקומה לפסימיות.ירדנו מן הקרון, חבורה של שלדים מהלכים המתנועעת בין חיים ומוות. רבים נזקקו לתמיכה או לסיוע עגלה מאחר ולא הצליחו לעמוד על רגליהם.לקחו אותנו למרחק של מאה מטר ולנגד עיננו נראה מפעל תעשייתי גדול.
"קוראים לי אוסקר שינדלר", הציג את עצמו. השם הזה לא אמר לנו כלום. "אני תעשיין ובעבר היה לי מפעל בקרקוב בו ייצרתי כל מיני דברים עבור הצבא הגרמני. בתחילת הדרך עבדו אצלי מאות אנשים שמספרם גדל והגיע עד לאלף איש, כולם יהודים מקרקוב. אני שמרתי עליהם והם עבדו ודאגו שהכל יפעל כשורה. באוקטובר 1944 העברתי את המפעל מקרקוב לברינליץ וכל אלף העובדים שלי עברו איתי. אני משגיח עליהם, דואג להם לאוכל ולכל מה שנדרש ומעכשיו אדאג גם לכם בדיוק כמו לאלף העובדים שקדמו לכם. אחרי שתבריאו ותרגישו שאתם יכולים לעבוד, תוכלו לבוא למפעל וכל אחד מכם יעבוד כפי יכולתו. אינני מכריח אף אחד, מי שרוצה – שיבוא. אבל, מעכשיו ועד שיחלפו ששה שבועות אף אחד לא מגיע למפעל. אתם תנוחו, תאכלו ורק אחרי שתתחזקו תוכלו לבוא."כך נשמע נאום ההכרות של האיש המיוחד הזה שהציל את חיינו – אוסקר שינדלר, האיש שאלמלא הוא איש מאיתנו לא היה נשאר בחיים לאחר יומיים – שלושה.
ואז זה קרה...בעשרה במאי בצהרי היום הופיע "האביר על הסוס". כולנו היינו בחצר באותה שעה וחיכינו לבואו של מישהו שיבשר לנו סופסוף שהגיע הקץ לסבלנו.לפתע הופיע קצין רוסי בדרגת מאיור (רב סרן) רכוב על סוס. הקצין שהתבונן בנו ראה קבוצה גדולה של אנשים, חלקם בבגדי אסירים וחלקם בבגדים אזרחיים וניסה להבין לאן בדיוק הגיע. "מה זה פה?" שאל. הסבירו לו כי כל האנשים כאן הם אסירים יהודים שהוחזקו ע"י הגרמנים. "יהודים?" צעק האיש והחל לדבר אלינו ביידיש. מסתבר כי החייל הרוסי היה בעצם יהודי כמונו. קודם כל הכריז: "אתם חופשיים! לכו לאן שאתם רוצים, אל תחכו" אבל מיהר להוסיף המלצה לאחיו היהודים –"לכו מערבה, לא מזרחה..." כלומר – לכו לכיוון האמריקאים, לא לכיוון הרוסים.
כל הדרך היינו טרודים במחשבות – האם המכתב הגיע? מה עם אחי? האם הוא היה שם לקבל את המכתב? את מי נפגוש בבית? את אחי? או את הדיירים הנוצרים? היינו במתח. לא ידענו מה יהיה ואיך נתנהג. שנה שלמה חלפה מאז אולצנו לעזוב את הבית ולעבור לגטו. שנה של סבל נורא ומתמשך. יצאנו מן הבית הזה כמשפחה שלמה – אבא, אמא, סבא, סבתא, ילדים. משפחה אמידה שלא ידעה מחסור. נכנסנו לסוג של חלום בלהות שלא היה ברור אם נתעורר ממנו אי פעם וכעת אנו שבים רק אבא ואני, שבורים ורצוצים חסרי כל ואיננו יודעים אם הבית אותו עזבנו עדיין עומד על תילו? ואם כן, מי מתגורר בו? הגענו לתחנת הרכבת של דברצן ומשם לקחנו כרכרה שתיקח אותנו הביתה.עמדנו בפתח הבית חוששים, נרגשים... מה עושים עכשיו? הלב דפק בחוזקה. בסוף אזרנו אומץ וביד רועדת דפקנו בדלת. הדלת נפתחה ובפתח עמד מיקי - אחי. ההתרגשות היתה גדולה.
סיפרתי לו על שני הקרונות שיצאו מגולשאו, על עשרת הימים שלא אכלנו דבר וכשהבטתי בפניו ראיתי הבעה של חוסר אמון.מאותו רגע הפסקתי לדבר. שתקתי שתיקה רועמת. ארבעים שנה לא חזרתי לספר על השואה.אם אחי מתקשה להאמין לי, מי יאמין?
לאחר שירדנו העלו אותנו לאנייה אחרת שעגנה בצד השני של הרציף. בשל הכמות הגדולה של האנשים היה צורך בכמה אניות. החלטנו להמשיך במאבק למרות הכל. לא עשינו את כל הדרך הארוכה והקשה הזו עד הארץ כדי ללכת כצאן לטבח. לא רצינו להיות כמו משה רבנו שהשקיף על הארץ אבל לא זכה להכנס אליה ולכן הכרזנו על שביתת רעב. האנגלים נבהלו מהמחאה שלנו ולא ידעו מה לעשות אתנו. האמת היא שלא יכולנו לעשות כלום אבל הם לא ידעו את זה. אולי חשבו שיש ביכולתנו לחולל ניסים. במקום לנסוע ישירות לקפריסין האנייה טיילה הלוך וחזור בין עזה לראש הנקרה ולאורך כל הדרך לא הורשינו לעלות על הסיפון. חלפו מספר ימים והרעב התחיל להציק לנו. חיפשנו דרך לרדת מן העץ שעלינו עליו מבלי להודות שנכנענו. לשמחתנו הגיע יום ששי ואז מצאנו תרוץ לסיום הצום שגזרנו על עצמנו - הכרזנו כי בשל קדושת השבת אנחנו מפסיקים את שביתת הרעב.
ראי רחל ראי הם שבו לגבולם...
נסענו דרך צור באהר לכיוון בית לחם. כשהתקרבנו לעיר כבר הבחנו מרחוק בדגלים לבנים. המג"ד עצר לחלק פקודות. ירדתי מהרכב הבטתי הצידה ולפתע עברה בי צמרמורת של התרגשות. המבנה שעמד בצד הדרך ואיש לא שם לב אליו היה מוכר לי מאד. אמי נקראה רחל והתמונה של המקום הזה בדיוק היתה תלויה על הקיר בבית ילדותי בהונגריה. זיהיתי אותו מיד כקבר רחל. איש מלבדי לא זיהה את המקום. ניסיתי להכנס פנימה אבל הדלת היתה נעולה והסתפקתי בהצצה דרך החלון.
לפרטים נוספים: עפרה סולקיס | 050-8774746 | ofra@sulkies.org